אחד הדברים שהכי ריגשו אותי מיד אחרי הלידה של הבן הבכור שלי היו אותן החברות שהגיעו אלי כל יומיים שלושה עם סיר אוכל או מרק מהביל שבישלו במיוחד כדי שאוכל לאכול משהו טעים ומזין בימים הטרופים האלה שלאחר החזרה הביתה מבית החולים.
הכיריים עמדו נקיים ומבריקים ,כיוון שלא הגעתי כלל להזדמנות ולו הקטנה ביותר להעמיד סיר על הכיריים. לא הצלחתי לבשל ולא הצלחתי גם לתוך לי סלט קטן.
עד לפני הלידה של בני הבכור, הכיריים במטבח דלקו כל הזמן, תמיד היה לפחות סיר או שניים מתבשל על הכיריים שלי.
אהבתי הרבה לבישול וגם אהבתי הרבה לאכילת התבשילים הניעה אותי כל הזמן לחדש במטבח.
אין ספק שחשבתי שאחרי הלידה כל העיסוק בבישול יהיה מאתגר הרבה יותר, אך לרגע לא חשבתי שכיריים חשמליים שלי במטבח יעמדו להם יתומים וחסרי עבודה.
מצאתי כי לבשל עם יד אחת זה בלתי אפשרי והחלטתי להגיד שלום לכיריים לתקופה מסויימת ולשחרר את העניין בהשלמה. ואז החלו להגיע הסירים. מרקים ותבשילים, מיני בשרים ועוד תבשילים מיוחדים בריאים ובעיקר מאוד טעימים שחברותי עמלו עליהם על הכיריים שבמטבחן וטרחו להביא אלי.
המעמד הזה ריגש אותי מאוד. דבר רשאון כי נוכחתי לדעת כמה חברות מקסימות ואוהבות יש סביבי. ודבר שני כי הבנתי שרואים אותי באמת בתקופה הלא פשוטה הזאת.
לא עוד מתנה או עוד בגד יפה לתינוקת, אלא משהו שאני באמת כל כך זקוקה לו, מזון לגוף ולנפש. ההבנה הזאת של אותן החברות שאין ביכולתי להכין בעצמי את הדבר הכל כך בסיסי הזה שבזכותו אנו מתקיימים – מזון, והנכונות שלהן להעניק לי את הדבר הכל כך חשוב הזה, ריגש אותי עד דמעות.
בכל פעם שנכנסה אחת החברות עם סיר אוכל בידיה, הדמעות זלגו מעיני.
לאחר תקופת ההסתגלות, כשכבר התאוששתי קצת, וחזרתי להפעיל את המטבח שלי, הכיריים החלו לחמם את הסירים והתבשילים החלו לנוח בסירים, החלטתי שגם אני אעניק את המתנה הזאת ליולדות, סירי לידה. מחווה מרגשת וחשובה כאין כמוה שארצה להעניק הלאה.